תורת ההיקשרות של ג'ון בולבי ומקומה בפסיכולוגיה 

כל הזכויות שמורות (C) 2007 לדרורה בן-צבי

כנגד מושג ה"תלות" של "תורת הלמידה החברתית" הביהביוריסטית, עומדת תורת ההיקשרות של בולבי בהסברת הקשר המיוחד של התינוק ואמו.
תורת ההיקשרות אינה תורה התפתחותית במובנה המדויק, דהיינו תורת שלבים במהלך התפתחותי רציף. בולבי מתרכז בשחר החיים (השנה הראשונה בעיקר ועוד שנה שנתיים), כשהקשר אל האם הוא מוקד ההתרחשויות. כל עניינו הוא בקשר אל האם ובכל השלכותיו על ההתפתחויות הבאות. הוא שם עצמו שותף למה שהוא מציג כמוסכמה: שנת החיים הראשונה, כפי שהיא מצוינת על-ידי יחסי ההיקשרות אל האם, מכריעה בהתפתחותו התקינה או הפתולוגית של האדם ובעיצוב אישיותו, אם לחיוב ואם לשלילה. במידה שבולבי מבחין בשל-בים, הריהם שלבי היקשרות בלבד, בשנות הילדות המוקדמת.
בולבי הפך את מונח ההיקשרות (Attachment) בשימושו היומיומי כמו גם הפרוידיאני למושג תיאורטי בעל חשיבות ניכרת, שבמהרה נעשה לבעל השפעה מכרעת בחוגים הפסיכולוגיים, וחותמו הוטבע בציבור הרחב אם בלשון הדיבור הכמעט-פופולרית על הנטישה ובעיותיה ואם בפרקטיקות נפוצות של גידול תינוקות, כמו לקיחתם (ללא הגבלות יתרות, כפי שהיה בדור הקודם) על הידיים, נשיאתם במנשאים, עידוד ההנקה ונהלים של לידה טבעית או, כפי שהיא נקראת, שיטת ה-Bonding (קלאוס וקנל): הנחת היילוד על היולדת מיד עם הגיחו לעולם שתנאיו (אור, רעש) נשמרים ממותנים כדי למנוע את טראומת הלידה (ראנק) וכדי להרגיע את הילוד. תורתו של בולבי נתנה דחיפה עצומה למחקר ועזרה להמשגת ממצאי מחקר קיימים. על החוג שלו נמנים תלמידיו: איינסוורט (Ainsworth, 1963), שאפר ואמרסון (Schaffer and Emerson, 1964), וולטרס ופארק (Walters and Parke, 1964). חוקרים רבים המשיכו אותם, והיום הדמות המובילה בתורת ההיקשרות היא דמותו של פונאג'י.
בולבי הוא במוצאו פסיכואנליטיקן, ושייך במסגרת הפסיכואנליזה לתורות יחסי האובייקט, אותן לפי עדותו, הוא ממשיך ולהן הוא נותן,לפי אמונתו, את הגרסה הנכונה, בפרדיגמה מקורית השואבת בעיקר מהאטולוגיה ומשלבת (1982, כרך III עמ' 2, 38) אלמנטים מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית ומתורת הבקרה ועיבוד הנתונים.
האטולוגיה היא המדע החוקר את ההתנהגות (בהבדל מהמבנה האנטומי הנחקר במסגרת הזואולוגיה) של בעלי החיים, וממילא את ההתנהגות האינסטינק-טואלית (בהבדל מההתנהגות הנלמדת הנחקרת על-ידי ביהביוריסטים), שהלא היא ההתנהגות האופיינית והמרבית בעולם החי. כחוקרת את היחסים המש-פחתיים - בין הורים וצאצאים ובין בני זוג, מקווה בולבי ללמוד מהאטולוגיה למידה משווה על יחסי האם והילד האנושיים. בעקבות ממצאי האטולוגיה, מפרש בולבי את התופעות המקבילות להם בחיי תינוק האדם פירוש אינס-טינקטואלי.
הפסיכואנליזה כפי שהיא נותנת את הדעת לנושאים שעניינו אותו כמו הקשרים האפקציונליים, האבל והצער, חרדת הפירוד והתהליכים הלא מודעים, היתה מסגרת ההתייחסות הראשונה של בולבי. אך הוא דוחה אותה כתורת צורך הומאוסטטית ומוותר בה ובשכמותה על מושגים מופשטים כמו האנרגיה הנפשית והדחף. מאידך, בהתייחסו ליחס האובייקט הראשון נשאר בולבי במסגרת הפסיכואנליטית בורסיה של תורות יחסי האובייקט. הוא רק מציע ליחס האובייקט הראשון תיקון בצורת תורת אינסטינקט ראשוני (היקשרות), ונשאר נאמן לפסיכואנליזה גם בהשאירו, כפי שנראה להלן, את המציצה האוראלית כאחד ממרכיביו של אותו יחס. לדעתו, תורת ההיקשרות מעדכנת, לאור ההתקדמויות בביולוגיה, את הפסיכואנליזה כתורת אינסטינקט, והוא מקווה שהיא תוכל להיות אותה תורת יצרים ביולוגית שפרויד האמין (על יסוד הנחתו שכל התופעות הפסיכולוגיות בביולוגיה יסודן) תבסס יום אחד את הפסיכולוגיה. מעבר לתורת ההיקשרות שלו אין בולבי חורג מהמסגרת הפסיכו-אנליטית. אף שאינו עוסק בהם, הוא משאיר על מכונם את האני והאני העליון, (ועמם את התפקודים הגבוהים כמו של ההסמלה), ורואה את תורתו, כפי שהיא מתייחסת לשורשים האינסטיקטואליים של הקשר לאם, כעוסקת בחלקים מסוימים של הלז.
תורת ההיקשרות של בולבי (אין הוא שוכח לציין) קשורה לפסיכולוגיה הקוגניטיבית דרך מושג קביעות העצם של פיאז'ה. לנקודה זו נגיעה ישירה בתזה המשמשת לנו קו מנחה בהצגת התורות השונות בפסיכולוגיה התפתחותית. אנו מנסים להראות, שכל התורות אומרות במושגים שונים, בהנחה וברמז, או פחות או יותר במפורש אותו דבר עצמו: כולן מצביעות על אותה התפתחות עצמה שמוגדרת על הצד היותר מוצלח במושגים קוגניטיביים, אבל אינה בשום פנים רק קוגניטיבית, דהיינו, התפתחות מאחדות ראשונית של הילד ואמו אל מושאיות הניצבת מולו כתנאי לרציונליות האנושית, אך בה בעת כגורם מאיים השולל את הביטחון שבנקודת המוצא האחדותית. אם תהליך התקטבותה של האחדות התחילית לסובייקט ואובייקט מופרדים ומנותקים הוא ציר ההת-פתחות ויכול להקיף את כל היבטיה ולהסביר את כל תופעותיה, הרי שההיקשרות לא רק מניחה (כפי שגורסים בבית מדרשה) את קביעות האובייקט של פיאז'ה המציינת את ההמשאה, אלא מצד אחד מגלמת בבחינותיה ההת-נהגותיות כקשר ההדוק ביותר עם האם את האחדות אתה, ומצד שני מגלה דרך סממניה החרדים (פחד מזרים וחרדת פירוד) את מצוקת ההתקטבות, ומגינה בפניה.
תורת ההיקשרות של בולבי כתורת יחסי אובייקט פסיכואנליטית בהשראה אטולוגית עם מומנטים קוגניטיביים נותנת, אפוא, ביטוי חי ביותר להתפתחות ההתכוונותיות. עם זאת כתורת אינסטינקט היא מצטרפת אל התפישות הרדוקטיביות ואולי יש להעדיף עליה את התזה ההתכוונותית. זו תקיף הן את האחדות (ההיקשרות) והן את התקטבותה שלא תהיה, בלבוש קביעות האובייקט, תוספת (קוגניטיבית) חיצונית כמו אצל בולבי.
תורת ההיקשרות כתורת אינסטינקט
בולבי מציע את תורת ההיקשרות כתורה חלופית לכל התורות (פסיכואנליטיות וביהביוריסטיות), המעטות ולא מספקות, לדעתו, על "יחס האובייקט הראשון", וכהסבר לתוצאות החמורות של חסכיו Depriviations)), שהן ניסו ללא הצלחה להסביר באמצעות מושגיהן: "תלות", "יחסי אובייקט", ו"סימביוזה" ו"אינדיבי-דואציה" כחלק מ"יחסי האובייקט".
בולבי מקווה שתורתו כאלטרנטיבה או השלמה לתורות אלה, תהיה רלוונטית לפסיכולוגיה ההתפתחותית והקלינית ותעמוד בדרישות האמפיריות של המדע (1982 עמ' 38-39). בנקודה האחרונה הוא טוען בשבחה (לעומת הפסיכואנליזה) של תורת ההיקשרות, כי כפי שהיא יוצאת בגישתה האטולוגית מהתבוננות, כן היא ניתנת לאימות, פותחת אפשרויות ניסוי רחבות הסגורות בפני הפסיכו-אנליזה (מעצם עיסוקה בחוויות פנימיות), ומתבססת על חומר שלא נלקח מאנליזת מבוגרים, אלא במישרין מהתבוננות בילדים ומדיווחי אימהות. איינסוורט מחזקת את הנקודה האחרונה להגנת התורה כשהיא מוסיפה ("יחסי אובייקט, תלות והיקשרות") שהאטולוגיה מאפשרת לתורת ההיקשרות הן מחקר "נטורליסטי" (התבוננות בסביבה הטבעית) והן מחקרים אורכיים (הח-סרים בתורת הלמידה). ואמנם, בחוגו של בולבי בוצעו מחקרים וניסויים רבים, בייחוד על השפעת פירוד וחסך אם על הפרעות בהתפתחות האני ויחסי האובייקט.
הרבה מעבר ליתרונה המתודי מצטיינת לדעת בולבי תורתו כנגד התורות המצויות בראותה את ההיקשרות א. כאינסטינקטואלית (לעומת ה"תלות", הנלמדת) ב. כראשונית (כנגד המישניות של הקשר לאם בתורת הלמידה החברתית ובפסיכואנליזה) ג. נותנת תפקיד למעורבות סביבתית (השפעות מצביות) וללמידה (של אובייקט ההיקשרות ושל התנהגויות ההיקשרות).
בהיקשרות כלולים אלמנטים נכבדים של למידה. בהתאם לתורת האינסטינקט שלו כמו שבולבי מקבלה מהאטולוגיה ומוסיף עליה את תורת הבקרה, ישנה בהיקשרות התערבות סביבתית ניכרת. ההיקשרות מחייבת למידה של: 1) אובייקט ההיקשרות, שכן כפי שמורה לורנס, מייסד האטולוגיה, הגרוי המורש הוא סכימטי בלבד 2) למידת התנהגות ההיקשרות. כפי שמורה הינדה, מראשוני האטולוגים, חלק מההתנהגות האינסטינקטואלית הוא "לבילי סביבתית" (לעומת החלק המורש כמות שהוא, היציב סביבתית). את החלק המשתנה סביבתית בהיקשרות מסבירה תורת הבקרה, בעוד שעל עיקר הלמידה המתערבת בה (של האובייקט) מלמדת, כמובן, האטולוגיה. פסיכואנליטיקן בשורשיו, החל בולבי, לפי עדותו, ("אטולוגיה והתפתחות יחסי האובייקט") להתעניין באטולוגיה אחרי שהסיק מבדיקתו ארבעים וארבעה ילדים שהופנו לתחנה לטיפול בילד בגין בעיות גניבה, שבעיתם נעוצה בחסך אם ("ארבעים וארבעה שודדים קטנים" 1947): רבים מתוכם (17 לעומת 2 בקבוצת הביקורת) הופרדו מאמותיהם בחמש שנות חייהם הראשונות לתקופה ניכרת (שישה חודשים ויותר). במונוגרפיה שהקדיש לסקירת החומר המחקרי על השפעות חסך אם ופירוד מדמות אם על תגובות המחאה, החרדה והדיכאון של הילד ועל התפתחות אישיותו (1952), עדיין פרש בולבי את ממצאיו, במושגים פסיכואנליטיים, בעיקר מבית מדרשו של שפיץ: האם ממלאת בחיי התינוק את תפקידי הפיקוח והתכנון (תפקידי האני העליון והאני), ונכונותו של הילד לאמצם ממנה (לפתח את האני והאני העליון שלו) תלויה ביחסיו הטובים אתה. אבל פירוש זה, שאינו מתאים כנראה לגיל המוקדם בו ניכרות השפעותיו של חסך האם, לא השביע (ככל מבני העל ה"מטה-פסיכולוגיים" של הפסיכואנליזה) את רצונו של בולבי, והוא פנה, לפי עדותו (1958), לאטולוגיה בחיפוש אחר דרכים להבנה טובה יותר של התופעות הנידונות.
באטולוגיה מוצא בולבי: 1) הקבלות מרשימות ביחסים הראשוניים עם ההורים 2) תורת אינסטינקט הולמת.
על יסוד מחקרי ההטבעה (על ההורים) מבין בולבי הבנה משווה (כפי שכבר השוו לורנס וטינברגן, ראשוני האטולוגים) תופעות שהוא מוצא ביחסי האובייקט של התינוק האנושי, ומפרש אותן אותו פרוש אינסטינקטואלי.
התינוק האנושי נצמד אל אמו כמו הקופיף (הגדל במחיצת האם עד גיל שמונה), וכמוהו, כמו הברווזון והעגל - נגרר אחריה. הוא בוכה וקורא לאמו כמו שהגוזל קורא לאמו בציוציו. כמו ההיצמדות וההיגררות כן תוסברנה כל תגובות ההנאה של התינוק (מתבונן ועוקב במבט, מחייך, ממלמל, וצוחק, ומגביר את חיוכיו ומלמוליו - כמו בניסוי של ריינגולד) לחברת בני אדם הנותנים לו (בלי קשר למזון) תשומת לב: לוקחים אותו על הידיים, מלטפים ומגפפים, מחבקים ומנשקים אותו, מדברים ומחייכים אליו.
ההיקשרות היא התנהגות מורשת אינסטינקטואלית, דומה להתנהגות ההידוס של הברווזים, ריצת העגל אחרי אמו וכן הלאה. החיוך כתופעה מקבילה (ומקדימה) להידוס הוא הסימן המובהק הראשון להיקשרות האנושית.
כשם שהיא מסבירה את התופעות התקינות, כן מלמדת האטולוגיה את בולבי על שיבושים בהתנהגות האינסטינקטואלית של ההיקשרות בכלל, ובפרט על התופעות החריגות בילדות האנושית הנובעות מחסך אם.
תורת ההיקשרות השואבת מהאטולוגיה נותנת לדעת בולבי הסבר פשוט, מבוסס ביולוגית, לחרדת הפירוד ולתוצאותיו כפי שהן מתגלות בצורתן הקיצונית בילדי מוסדות: החל במחאה וחרדה ועד אומללות ודיכאון, אפטיה ו"ניתוק אמוציונלי".
לפי האטולוגיה, כל הפרעה בתפקודן של השיטות האינסטינקטואליות מובילה לחרדה ולחריגות התנהגות הכרוכות בה, על אחת כמה וכמה כשהפגיעה היא במטרת השיטה. הפירוד מהאם המפר את יחסי ההיקשרות ומונע את הגשמת מטרתם הביולוגית, נחווה (בדיוק כמו הרעב) כסכנה, ומעורר עם החרדה דיכאון ושיבושים בתפקוד ובהתפתחות.
ובהקשר לנקודה השניה, התאורטית: ההיקשרות היא תופעה של הטבעה. תורת האינסטינקט המודרנית מסבירה יפה את תופעות ההטבעה. נמצא שהגירויים החיצוניים אינם אלא "גשטלטים" חושיים (חזותיים-שמעיים), הידועים כ"גירויי סימן" (sign stimulus), או בלשונו של שפיץ "אותות תבניתיים" (Gestalt signal) שבעל החיים רגיש מלידה להגיב אליהם. אלה הם דפוסים תפיסתיים כלליים, סכימטיים ובלתי מוגדרים, המאותתים, (בחינת סמלים) לפעולה, ולא אובייקטים שלמים, הנתפסים במלואם. לכן מספיקה סכימה, דמיון כלשהו לאובייקט המקורי, דגם שלו בקווים גסים, כדי להנפיק את ההתנהגות האינסטינקטואלית. ניסויי הדמה המרובים בדגים ועופות המובאים, כרגיל, כדוגמאות להטבעה הם למעשה, כפי שמעיר בולבי, ניסויים לזיהוי גירויי האותות. בולבי מצטט את המפורסמים שבהם:
הדג (הגסטרוסטאוט) המחזר אחרי דגם נקבה (עם בטן תפוחה) ומתקיף דמה זכר (שבטנו אדומה), גוזל השחף הפוער מקורו למראה דמה של מקור אמו (עם נקודה אדומה), הציפורים השונות המחזרות (או מתקיפות) דגמים צבעוניים מתאימים - אם לנוצות החזה ואם לנוצות הזנב, הברווזון המהדס אחרי קופסה מתנועעת, הקופיף הנצמד אל דגם אם חמים ונוח, התאו היתום הנכרך אחרי סוסי הצייד, העגל היתום הכרוך אחרי הבוקר, ועוד ועוד דוגמאות. אינסוורט מונה עופות ממשפחת הברווזיים המוטבעים על בעלי חיים אחרים או עצמים חסרי רוח חיים, אפילו סטטיים, כפי שהוכיח בלסון (Baleson) כשהצליח להטביע ברווזונים מבודדים על קופסה נייחת, וכמו קופיפים וכלבלבים המוטבעים על תחליפים דוממים וכן הלאה.
בטבעם של הגירויים הסכימטיים הללו נעוץ ההרגל (שבולבי שותף לו) להתייחס אל התופעות האינסטינקטואליות של ההיקשרות כאל תופעות הטבעה ולזהות היקשרות והטבעה (מה גם שלמעשה כל ההטבעות הן של היקשרות. אפילו ההטבעות המיניות הן לאובייקט ההיקשרות או לאובייקט דומה לו). אם כל שדרוש לתגובות ההיקשרות (החיוך) היא, כפי שאנו יודעים, סכימה של פני אדם, הרי שההיקשרות היא הטבעה.
שינויים הטבעתיים באובייקט ההיקשרות
מכאן, כדי להתקשר אל אמך, הספציפית, עליך להיטבע אליה. הקשר לאם איננו קשר דם, מלידה (אלא אם מוטבעים אליה כבר ברחם, כעוברים, אולי לקול פעימות הלב. לכן, אולי, החזקת התינוק היא תמיד ביד שמאל, ותינוקות נרגעים, כפי שהוכח ניסויית למשמע הדופק). תינוקות קשורים מרגע הלידה לאם שמגדלת אותם והקשר (גם של האם לילד) הולך ומתחזק. צריך להתנסות באם כדי להתקשר אליה. אם אין אם יכולים להיטבע לכל אדם שמחליף אותה, עובדה המדברת בזכות האימוץ.
תבנית-סכימת הגירוי עושה את ההיקשרות, באשר היא יחס לאדם מסוים, נעוצה בלמידה. אם גירוי הסימן הוא סכימה של פני אדם, הרי שתגובת ההיקשרות המורשת לגירוי זה יכולה להיות אל כל בן אדם, שהלא הסכימה משותפת לכולם. כדי שההיקשרות תהיה עם אמו שלו חייב הילד ללמוד להתקשרת איתה, ולשם כך - ללמוד להכירה. בניגוד לסכימה המורשת, האם הספציפית היא גורם סביבתי, מקרי, המחייב למידה.
באופן אבסורדי, ההטבעה המאפיינת את ההיקשרות כשיטה אינסטינקטואלית (בולבי 1960) היא צורת למידה המושרשת בה.
תודות להטבעה על הסימן התבניתי המורש, תיווצר ההיקשרות בכל סביבה שהיא, אל כל אובייקט מצוי שהוא, אפילו בלתי מתאים (תינוקות מתקשרתים לאמהות שדוחות אותם, להורים תוקפניים וכולי). אי לכך, אי אפשר שלא לראות את תופעות ההטבעה כתופעות מיוחדות של התחלפות האובייקט המקורי באובייקט אקראי, עד כדי חריגות פתולוגיות.
החריגות מתחלקות בהתאם לשתי צורות הלמידה הטבועות, כפי שציינו, באינסטינקט: 1) למידה של האובייקט בצורת ההטבעה, כיוון שהגירוי סכימטי בלבד 2) למידת התנהגות מתוקנת מטרה. המטרה קבועה מלידה; ההתנהגות תותאם להשגתה לפי הנסיבות. גמישותה תלויה בתנאים הסביבתיים.
החריגות הפתולוגיות, כפי שהן נעוצות במרחב הלמידה שבאינסטינקט ומעידות על הסתגלות לסביבה, הן התקות קיבעוניות אם לאובייקטים בלתי אדקווטיים (דוגמת תרנגול ההודו המסוגל להזדווג עם נקבתו אך מחזר אחרי הגבר המטפל בו), ואם להתנהגות בלתי הולמת (דוגמת הקאנרית המפתחת, כשאינה מוצאת את חומרי הבניה הדרושים, התנהגות בנייה פתולוגית (עם חומרים תחליפיים), בה תדבק אף כשיימצאו לאחר מכן חומרי הבניה המתאימים). בולבי מציין את שתי הצורות הללו כתופעות פתולוגיות בתחום התפיסתי מכאן ובתחום המוטורי מכאן, בהתאם לתפיסתו את הסטייה כהפרת האינטגרציה אם של הצד התפיסתי ואם של הצד המוטורי במערכת התגובות האינסטינקטואליות. איינסוורט מסבירה את הפתולוגיה לא סתם כהפרת התקניות (של האובייקט או ההתנהגות) אלא בחינת כישלון תפקודי. האובייקט יכול להיות תקני אך ההתנהגות אינה אפקטיבית, וההתנהגות יכולה להיות כביכול תקנית אך האובייקט החלופי (מחוסר אובייקט תקני בתקופה הקריטית) אינו ממלא את תפקידו. כישלונו הפונקציונלי של האובייקט עומד ביסוד הפרעות אנושיות כמו הומוסקסואליות וכל הבעיות הקשורות בחסך אם.
האנומליות הסביבתיות (ומכאן ההטבעות בכלל), אומר בולבי ("היקשרות ואובדן"), הן "המחיר שגובה הגמישות" של המערכת. הן מתחוללות כתוצאה של למידה בסביבות חורגות מדי מסביבת ההסתגלות המקורית.
שיטות ההיקשרות והמין נידונות להתפתחות בלתי תקינה כי: 1) אין הן חייבות כמו שיטות אחרות (דוגמת הרעב) לתפקד כיאות מההתחלה לשם עצם הקיום 2) שתיהן אינן עשויות מיקשה אחת (נזכור את פרויד!) אלא מרכיבים-מרכיבים, ומתפתחות במשך תקופה ארוכה לקראת ארגון מרכיביהן. לכן, אומר בולבי, "עולות הזדמנויות רבות לסביבה בלתי טיפוסית להסיטן ממהלך ההתפתחות התקין".
שינויים התנהגותיים לאור תורת הבקרה
להסברת השינויים בהתנהגויות האינסטינקטואליות מאמץ בולבי את תורת הבקרה במסגרת של תורת אינסטינקט חדשה באטולוגיה המקיפה את שינויי האובייקט (ההטבעה) כמו את שינויי ההתנהגות. בולבי למד על ההטבעה מקונרד לורנס (Konrad Lorenz), שאל עבודותיו האטולוגיות בברווזים נתפס לראשונה, ופיתח בעקבותיהן את תורת ההיקשרות האינסטינקטואלית. אך את תורתו של לורנס על האינסטינקט עצמו נוטה בולבי לדחות בפני תורת רוברט הינדה (Robert Hinde). שכן תורת האינסטינקט של לורנס היא עדיין, לדברי בולבי, תורת דחף או צורך הומאוסטטי, שבולבי מסתייג ממנה. אצל לורנס, בדומה לפרויד, אנרגיה שהצטברה מחמת מתח צרכים מעוררת את התגובה האינסטינקטיבית, וזו מגיעה לסיומה משנגמרת אותה אנרגיה עם הפחתת המתח. ואילו לפי התורה החדשה שהינדה הכניסו בסודה, האינסטינקט איננו כוח דוחף, צורך הפועל על יסוד העקרון של הפרת האיזון והפחתת המתח עד לסיומו, אלא פשוט מערכת של התנהגויות שתפקידן לשמור על הקיום האישי ("יצרי הקיום" של פרויד) והמשכיות הסוג ("יצרי המין"). התנהגויות אלה אינן מסתיימות עם הפחתת האנרגיה-המתח והחזרה לשווי משקל, אלא עם השגת המטרה.
מכוח היותה מכוונת מטרה טומנת מערכת ההתנהגויות בחובה את ה"מניע" המחליף את מושג הדחף, שאינו אלא פוגם (לפי בולבי) בהבנת ההתנהגויות האינסטינקטיביות ובחקר התנאים המפעילים ומסיימים אותן. כמכוונות מטרה עשויות ההתנהגויות להשתנות בתנאים משתנים וככאלה הן למעשה (מושג המועדף על בולבי) "מתוקנות מטרה" (goal corrected). המטרה היא "יציבה סביבתית" (קבועה ותורשתית); ההתנהגויות - "לביליות סביבתית" (משתנות ונלמדות). לאדם יש יחסית יותר התנהגויות לביליות סביבתית המאפשרות לו להתמודד עם היקף רחב של וריאציות סביבתיות
על טיבה של מערכת ההתנהגויות כמערכת מכוונת (על-ידי) מטרה, מערכת שלשם השגת המטרה עשויה לשנות או לתקן את עצמה בהתאם לתנאים, לומד בולבי (דרך מילר ושו"ת 1960) מתורת הבקרה ועיבוד הנתונים. בישומה על האינסטינקט יוצאת תורת שיטות הבקרה והמודלים של המחשב מתכנון גנטי, פנימי, הקובע את התגובות להיזון הסביבתי הראשוני כמו גם החוזר. שיטת בקרה בכלל והשיטה האינסטינקטיבית בפרט היא שיטה מתוכנתת) תכליתנית (purporsive) או מכוונת מטרה (goal directed). בין הגירוי החיצוני המתחיל אותה (הזרז, ה"משחרר" - Releaser) לגירוי המסיים אותה (terminator, suppressor), לפי הבחנתו של הינדה, בוחר כל שלב לפי קלט המשוב (התוצאות) של קודמו בפלט (המעשה) המתאים מתוך שלל אלטרנטיבות להשגת המטרה. לדוגמא מביא בולבי את הטיל האנטי מטוסי המכוון עצמו לאורך כל הדרך לפי תנועת המטרה ומשיג אותה. באותה צורה מתנהל העיט (אינס-טינקטיבי לכל הדעות) של הנץ על טרפו. לפי התכנות הגנטי שלו מדריכים הגירויים החזותיים המשתנים את מעופו לקראת המטרה (הטרף).
את אותו מודל מיישם בולבי על ההיקשרות. לפי דעתו שיטות התנהגויות ההיקשרות הפשוטות והקבועות תחילה, מתגבשות בין החודש התשיעי והשמונה-עשר לכלל שיטות מתוחכמות מתוקנות מטרה. שהלא בגיל זה כבר יכול הילד (יכולת שמשתכללת עם הזמן בעזרתה הסימבולית-מקצרת הדרך של השפה) לתכנת תוכנות פשוטות. אף שתוכנות ההיקשרות משאירות את ההתנהגות המולדת הרבה מאחוריהן, מטרתן (לשמור על קירבה פיזית - proximity) יכולה אפילו בבגרות להיות עדיין המטרה האופיינית לסוג, וכמה ממרכיביהן יכולים עדיין להיות מאורגנים בצורה פשוטה ביותר.
השיטה המקבילה אצל האם גם היא מכוונת לאותה מטרה. לאם ולילד מטרות קורלטיביות וכשאחד מהם יוצא מתחום המרחק המוכתב על-ידי המטרה, ימצא לשניהם מגוון התנהגויות "משקמות" retrieval behavior)).
לאור שילובה של התורה הקוגניטיבית של עיבוד הנתונים ושיטות הבקרה באטולוגיה נעשית תורת ההיקשרות, לפי הערכתה של איינסוורט, לטרנס-אקציונלית. הגישה הטרנסאקציונלית (שמקורה בביולוגיה וממנה, כפי שנלמד, אומצה על-ידי פיאז'ה) מדגישה את האינטראקציה המתמדת של האורגניזם, דרך המבנים הפנימיים שלו, עם הסביבה. אינטראקציה זו נקבעת במידה רבה על-ידי המבנים הפנימיים (הסכימות והאסימילציה אל תוכן, במושגי פיאז'ה, שבולבי מזכיר מבלי לנקוב בשמו) מצד אחד, ומצד שני מחוללת בהם טרנספורמציות (אקומודציה). לפי תורת האינסטינקט החדשה הטרנסאקציונלית, מהלכה של ההתנהגות האינסטינקטיבית והתפתחותה היא תוצאה של פעולת גומלין מת-מדת בין אורגניזם מובנה המשפיע על סביבתו וסביבה המשפיעה עליו.
איינסוורט מצדדת בלהט בגישה הטרנסאקציונלית למעשה של בולבי. לדעתה התפקיד האקטיבי שנותן בולבי לילד בהכוונת ההשפעה הסביבתית על ההיק-שרות והבדליה האינדיבידואליים, מייצגת גישה אינטראקציונלית מקבילה לגישתו של פיאז'ה, הנותן למבנים הפנימיים תפקיד של מעצבים (אסימילציה) כמו של מעוצבים (אקומודציה). לעומת תורת הלמידה והתורות הפסיכו-אנלי-טיות (כנראה בגלל עיסוק היתר שלהן באורליות) על הקשר לאם, עושים הן פיאז'ה והן בולבי את האורגניזם ביחסו לסביבה לא צד פסיבי, קולט (אסוציאציות) ומושפע בלבד, אלא צד אקטיבי.
הבדלים אינדיבידואליים נלמדים
בהכניסה את הלמידה אל תוך אינסטינקט ההיקשרות, נותנת תורת ההיקשרות של בולבי מלכתחילה מקום להבדלים אינדיבידואליים בהתנהגויות ההיקשרות ועוצמתן.
הלמידה משפיעה על התנהגויות ההיקשרות המיוחדות לכל ילד וילד, בראש ובראשונה דרך "התחזקותן" ובולבי אפילו יאמר, "חיזוקן" על-ידי ההתנהגויות הקורלטיביות של ההורים. הילד מאמץ לעצמו אותן התנהגויות שתפעלנה את אמו, ויסגל התנהגויותיו לאותן תגובות (חלקן לפחות יקבע תרבותית) שהיא מציעה לו. רגישותה של האם והיעתרותה לכמה מהתנהגויות ההיקשרות של תינוקה (חיוך ומלמול או בכי) תתרום לטיפוחן, ותגובות ההיקשרות מצידה (כפי שמעיד, לדברי בולבי, ניסויו של ריינגולד על חיזוקי הווקליזציה של תינוקות) תעודדנה את התנהגויות ההיקשרות של הילד. חלק מתגובותיו הראשוניות לאם "תתחזקנה" או תגברנה ואחרות תכחדנה או תיחלשנה (עד העדר כל היקשרות בגלל היקשרות לקויה מצד האם). בנקודה זו, יש לציין, תורתו של בולבי כמו גם עמדת הרלו (שמצא שהאמהות מקיימות או מבטלות התנהגויות תלותיות) אינן נבדלות מתורת הלמידה ההתנאתית.
על-ידי הלמידה המסתגלת לתגובות האם, יווצר חלק גדול מההבדלים האינדיבידואליים, הניכרים בעוצמת התנהגויות ההיקשרות ובשליטתן של אחדות על פני האחרות. חלקם האחר, כפי שמוכיח המחקר, הוא קונסטי-טוציונלי. תינוקות שונים מגלים מתחילה יותר או פחות (עד לחלוטין לא, כמו אוטיסטים) התנהגויות היקשרות בכלל והתנהגויות היקשרות מסוימות בפרט. בייחוד בולטים הבדלים אינדיבידואליים במגע. בולבי מתבסס בנידון על מחקרי איינסוורט (בילדי אוגאנדה) ושאפר ואמרסון שמצאו שיש ילדים (ואחיהם דומים להם) שנמנעים (כמוזכר בחלק על התלות) מקטנות ממגע פיזי. באותו עניין מדווח פרידמן על קורלציה בין תאומים זהים באורינטציה החברתית (הפניית הגוף והטייתו אל בני אדם) בחמשת החודשים הראשונים, ובפחד מזרים הן בגילוייו והן בזמן הופעתו (בין החודש החמישי לשנים עשר).
שינויים מצביים בהיקשרות
על רקע ההבדלים האינדיבידואליים, משתנה שכיחות ועוצמת ההיקשרות ממצב למצב. מקובל על בולבי, איינסוורט, שאפר ואמרסון ואחרים באסכולה, שהת-נהגות ההיקשרות תלויה במצבים חולפים, אם פנימיים ואם חיצוניים. היא מתגברת כשהילד במצוקה, עייף, חולה, כואב. לכן ילד שבדרך כלל לא יתנגד להליכת אמו מהבית ימחה על כך חריפות (בבכי וכולי) לפני שינה או בזמן מחלה.
בעיקר משפיעים על ההיקשרות מצבים סביבתיים: מצבים (סביבה ואנשים) זרים, מסוכנים ומאיימים. אם מתרחקת, עוזבת, נעדרת, שלא לומר מגיבה בשלילה להתנפלויות ההיקשרות של הילד ודוחה אותו, גורמת חרדה ומגדילה את התנהגויות ההיקשרות, כמו כל מצב חרדה ולחץ.
כמו ששיבושים במטרת השיטה (קירבה פיזית) משפיעים על ההיקשרות, כן משנה עוצמת ההיקשרות את המטרה (המרחק הנסבל) עצמה. כשעוצמתה נמוכה, מראה האם, קולה או כל סימן אחר שמבטיח שהיא נמצאת בקרבת מקום ותחזור במהרה או בשעת הצורך, מספיקים למנוע או להפסיק התנהגויות היקשרות; כשעוצמתה חזקה (בתנאים החיצוניים והפנימיים הנ"ל) המטרה תהיה מקסימלית - מגע גופני עם האם. בדרך כלל, כשהמצב הפנימי או החיצוני (אם אינו ממושך) חולף, חוזר הילד לרמת התנהגותו הרגילה.
היות וההתנהגות כלפי האם מושפעת לא רק מקשרי ההיקשרות אלא גם מחרדה, לחץ, פירוד, בידוד, כאב, מחלה וכולי, כמו גם (כפי שמקבלים אנשי תורת ההיקשרות מהפסיכואנליזה) מהיחסים היותר מורכבים ובעייתיים הכרוכים באמביוולנציה, חרדותיה והגנותיה, לא נקבעו עדיין, מודה בולבי, קריטריונים מוסכמים למדידת עוצמת ההיקשרות. הוא מציע חמישה: 1) התנהגות יוזמת היקשרות, כמו שמחה לקראת, הושטת ידים והטיית גוף (Reaching), נגיעה, חיבוק, חיוך, קריאה. 2) תגובות לשמירת אינטראקציה יזומה על-ידי האם (הנ"ל + התבוננות). 3) התנהגות שמטרתה למנוע מרחק ופירוד, כמו היצמדות, היגררות, בכי. 4) התנהגות חקרנית (אקספלורטיבית) כפי שהיא תלויה (הראה קלרק סטיוארט) בגבולות המטרה - המרחק הנסבל מן האם. החקרנות גדלה בנוכחותה הקרובה של האם ופוחתת בהתרחקותה או בהעדרה. 5) פחד פירוד, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפחד והימנעות מזרים, בכי בהעדר האם והתחמקות ממנה בחזרתה.
עם כל ההבדלים הסביבתיים בכלל והמצביים בפרט, נשארת שיטת ההיקשרות ה"יציבה" ביותר סביבתית בין שיטות ההתנהגות של האדם. כי נוכח תקופת חוסר האונים הילדי הממושכת, והצורך להקטין את סכנותיה דרך הבטחת הטיפול האימהי, מחייבת ההישרדות את יציבותה היחסית של השיטה. הן הצד החושי והן הצד ההתנהגותי שלה הם במידה רבה מורשים, לפחות בחינת פוטנציאל שיתממש בהתאם לתנאים הסביבתיים.
הצד החושי המורש של אינסטינקט ההיקשרות
מלכתחילה יש לתינוק נטייה לקלוט ולהגיב חיובית לגירויים מבני אדם - למראם, לקולם, למגעם - בצורה אופיינית שלא תופיע, כפי שנמצא, לגירויים מבקבוק, למשל. מחקרים הראו שתינוקות מבכרים ציור פנים על פני כל ציור מעגלי מורכב (שלא לומר פחות מורכב) אחר. בולבי לומד מסקירת הספרות המקצועית שלתינוק יש העדפות מורשות לדפוסים חזותיים, בפרט בתנועה, הקשורים בפני אדם. כמו כן מגיב התינוק לקול אדם ולגירויי מגע וקינאסטזיה (נענוע) מזרועותיו וגופו של אדם. בתגובה לקול האם (ציין פרידמן, 1964) ממקדים תינוקות עיניהם בפניה. אפילו עיניהם של תינוקות עיוורים חדלות למשמע קולה מתנועותיהם חסרות המנוחה, ומתמקדות בנקודה בה היו כביכול פוגשים במבטה.
בולבי מסתמך בנידון על שירלי (Shirly), שרלוט ביהלר וגריפיטס (Griffiths). שלושתן מתרשמות בעבודותיהן האמפיריות מהתגובות המיוחדות לקולות ומראות של בני אדם כבר בשבועות הראשונים. אם כי ניתן, כמובן, לפרש את ממצאיהן גם כתוצאת למידה, ספק אם הלמידה יכולה לכסות את כולן. שירלי שמה לב שכבר בשבוע הראשון יש תינוקות המתבוננים בפני אדם. מעשרים התינוקות שצפתה בהם בגיל חמישה שבועות וחצי, רובם נרגעו מאינטראקציה חברתית - כשלקחו אותם, דיברו אליהם, ליטפו אותם. נוכח תצפיות דומות הצהירה שרלוט ביהלר כי משהו בפני האדם וקולו הוא בעל משמעות מיוחדת לגבי התינוק. שותפיה, הרצר (Hertzer) וטיודר הארט (Tuder-Hart) ערכו ניסויים שיטתיים (שפורסמו על ידה) על תגובות תינוקות לקולות שונים. הם מצאו שכבר בגיל שלושה שבועות מגיב התינוק לקול אדם (לקול רך אחרת מאשר לקשה) במציצה וגרגור כתגובות עונג שונות מהתגובות לכל קול אחר. גריפיטס הכניסה תגובות אלה לסולמות הנורמטיביים שלה.
מגיל ששה שבועות מחייכים תינוקות למראה פני אדם, ותינוקות עיוורים, מציינת איינסוורט - למשמע קולם. נמצא שמספיק זוג עיניים כדי לעניין את הילד ולגרום לו לחייך. שפיץ וולף (Wolf 1946) וכן פרנס (Phernes) מצאו שתינוקות מחייכים באותה מידה למראה פני אדם (אנפאס, פחות בפרופיל) ולציור עם שתי נקודות דמויות עיניים (צבעוניות ובוהקות) בלבד (או למסכה שעיניים מביטות דרכה, בייחוד כשהיא מרכינה ומזיזה ראש). בהסתמך על עובדות אלה מסיק שפיץ, שמגיל שישה שבועות וחודשיים שלושה לאחר מכן (2-4 חודש) התינוק מגיב בחיוך לא לתפישת אדם כאובייקט אלא רק לתפישת "אות (סיגנל) תבניתי" שלו.
ממצאים אלה תומכים בממצאי ההטבעה האטולוגיים, ומוכיחים אמפירית, שה-היקשרות היא הטבעה וככזו - אינסטינקטיבית. בולבי מציגם כאסמכתא להט-בעה ולהקבלה, שצוינה כבר על ידי לורנס וטינברגן, שבין הטבעתם של בעלי חיים על אמותיהם להתנהגותם של ילדים ביחס לאמם.
הצד המוטורי (המרכיבים ההתנהגותיים) במערך ההיקשרות
לפי התיזה של בולבי, אצל האדם, כמו בממלכת החי, בשל בתחילת החיים ציוד מורש של תגובות אינסטינקטיביות שמקשרות את הילד לאמו ותורמות לקשר ההדדי שלה אתו. יחד הן מהוות את מערך התנהגויות ההיקשרות. הן שומרות על קירבה פיזית להורה מחד, ומעוררות מאידך פעולות הדדיות מצד ההורה.
התנהגויות ההיקשרות אינן עשויות מקשה אחת. ההיקשרות היא מערכת מורכבת מכמה התנהגויות ראשוניות שבתחילה אינן תלויות זו בזו יחסית. הן בשלות בזמנים שונים ובמהירויות שונות בשנת החיים הראשונה, ולבסוף משתלבות ומתמקדות בדמות אם אחת ליצור ביחד את מערך ההיקשרות.
כשיצא בולבי לראשונה עם תורתו (1958) הוא הבחין (טנטטיבית) בחמש התנהגויות היקשרות: המציצה, ההיצמדות Clinging)), ההיגררות (Following), הבכי והחיוך.
אחר כך תתווסף עליהן ה"אוריינטציה" (הילד מכוון עצמו אל האם ואחריה בגוף ובמבט) והן תתפרטנה או תסתעפנה עוד ועוד. ההיצמדות (או ההילפתות), למשל, תכלול כל מגע וכל ניסיון להשיגו ולהבטיחו: כשהאם מחזיקה את התינוק בחיקה הוא מתרפק עליה, נדחף אליה, מצטנף לתוכה; בזמן ההנקה הוא טומן ראשו בשד, טופח עליו, מחליק (מלטף) אותו.
לכשיגדל קצת, ינסה בעצמו להבטיח את הקרבה כשהוא מטפס על ההורה, נתלה על רגליו (או בסינורו), מתיישב על ברכיו, מושיט אליו ידיים עד שיבקש מילולית: "על הידיים". לבסוף הוא ייגרר אחריו (כדי לא לתת לו לצאת משדה הראייה, השמיעה, המגע) בזחילה, הליכה, ריצה.
החיוך יתפתח לדרכי קומוניקציה שונות: מלמול, דיבור, קריאה לאם שתבוא, ריצה לקראתה, וכולי.
איינסוורט מבחינה (לצורכי מדידה) שלוש עשרה התנהגויות היקשרות המקרבות אל האם ומקדמות את מגעה: בכי, חיוך, ווקליזציה, אורינטציה חזותית (קובע בה מבט), אורינטציה מוטורית (מפנה גופו אליה), היגררות (מעקב), הידחקות, הטמנת ראש, טיפוס, הושטת ידיים ומחיאת כפיים (בשמחה) לקראת, בכי עם פרידה, התקרבות לוקומוטיבית, אקספלורציה מבסיס ביטחון.
את ההתנהגויות הבסיסיות מבחין בולבי לפי פונקצית הביצוע ופונקצית האיתות. הבכי והחיוך כ"התנהגויות איתות" מאותתות להורים לגלות היקשרות. הן משמשות להפקת תגובות ההיקשרות של האם (איזה אם לא תתמוגג ותעתיר שפע אהבה למראה חיוכו של תינוקה?). לפי התיאוריה, הן פועלות על האם, בחינת "זרזים (או משחררים) חברתיים", כלומר, בחינת גירויים חיצוניים המעוררים את תגובות ההיקשרות מצידה. הוכחה לאינסטינקטיביות של הבכי והחיוך, כמו להיענות האם אליהן, היא העובדה שבממלכת החי נמצא מערכות דומות: הציפור מגיבה לציוצי וקריאות גוזליה כמו האם לבכי או לחיוך של תינוקה.
כל מרכיבי ההיקשרות או דומיהם, להוציא החיוך, שותפים לאדם ולחי. החיוך מופיע כנראה גם אצל פרימטים אחרים כסיגנל המזמין למגע חברתי. אבל אצלם בולטות מלכתחילה התנהגויות היקשרות אחרות, בעוד שאצל הילד האנושי החיוך הוא הראשון למרכיבים. כמרכיב היקשרות, לפחות ראשון, שהוא ייחודי לאדם, יש לחיוך משמעות התפתחותית מיוחדת, כפי שמדגיש שפיץ (הרואה בו "מארגן ראשון"). היות והוא מופיע קודם להיגררות, הוא מקביל להידוסם של הברווזונים כמודל להתנהגות ההיקשרות בכלל ולבחינתה כהטבעה (לסכימה של פני איש) בפרט.
קיימת נטייה לחשוב, שהבכי במקורו קשור בצורך במזון וחום. לפי תורת הלמידה החברתית הוא מועתק על-ידי התניה תפעולית (אופרנטית) לאם. בולבי מסתייג בחריפות מגרסה זו, העושה את הבכי ואת כלל התנהגויות ההיקשרות ל"צורך משני", ומסתמך על האטולוגיה המעמידה אותה בספק: אצל סוגי עופות מסוימים משמשים ציוצים מיוחדים של הגוזלים כדי לקרוא לאם שתבוא או למנוע הליכה לאיבוד (הם נקראים "ציוצי האבידה", Lost Piping); יש עדות (אמנם לא חותכת אך סוגסטיבית ביותר), ששימפנזים צעירים בוכים כשמונעים מהם להיצמד בדיוק כמו שהם בוכים מרעב, ושהמניעה להיצמדות או השארתם לבדם הם התנאים השכיחים ביותר להתקפי כעס אצל אחיהם היותר גדולים.
הוכחה שהרעב אינו הגורם הבלעדי לבכי ושמרכיבי ההיקשרות הם צרכים ראשוניים לא פחות ממנו, היא העובדה שבכי של תינוקות אדם מסתיים לא רק בקבלת מזון, אלא על-ידי נוכחות האם ("גירוי מסיים"). הם בוכים לאו דווקא כשהם רעבים, ונרגעים למגע, לקיחה על הידיים, נענוע, ויותר מאוחר - מקול בלבד.
פרט אולי לבכי (לפעמים), רק המציצה (או היניקה) מכל מרכיבי ההיקשרות קשורה, כמובן, בהזנה, אבל לדעת בולבי אין היא נגזרת ממנה. קשר המציצה אינו קשר משני (נגזר).
כפסיכואנליטיקן במקור, משאיר בולבי את המציצה, אבל כמרכיב אחד בין יתר מרכיבי ההיקשרות. כמרכיב ראשון להופעה הוא גם הראשון להיעלם (החל מגיל שנתיים לערך) ומשום כך, כמו גם בגלל הקלות שבה הוא מותק מהשד לאובייקטים אחרים, אינו החשוב שבמרכיבים, לדעת בולבי.
מניסיונו הקליני מתרשם בולבי, שלצורת ודרגת ההפרעות בגילים מאוחרים יותר יש קשר חלש (אם בכלל) לעובדה אם הילד ינק או הוזן בדרך אחרת (מבקבוק), אבל יש קשר לחוסר הזדמנות נאותה להיצמדות והיגררות. מחקרים אטולוגיים באסכולה שלו (איינסוורט, שאפר ואמרסון) מאששים לבולבי את עדותו בנידון, ומוכיחים שלא רק ההנקה, אלא ההאכלה בכל צורה שהיא (ולמעשה סיפוק הצרכים כולו), אינם הכרחיים להיווצרות ההיקשרות, ושאין היא מושפעת מלוחות ההנקה או ההאכלה (בזמנים קבועים וקצובים או לפי דרישה ובחופשיות), מסידוריה (מי מאכיל) ואפילו ממציאותה של האם בבית, אלא מכמות האינטראקציה (ללא הבדל איזו: מגע פיזי, דיבור, חיוך, משחק) עם הילד. ככל שהזמן שהאם מקדישה לילד רב יותר, היקשרותו "בטוחה" יותר (לפעילויות חיקור וסיור).
התצפיות בשבט הנאבהו (Navaho) הוכיחו, שמרכיב ההיקשרות האוראלי חשוב פחות ממרכיביה האחרים. ילדי השבט מקבלים בשנתיים הראשונות סיפוק אוראלי מלא, ועם זאת מתפתחת אצלם אחרי גיל זה מלנכוליה, כנראה משום שעם גמילה האם משאירה את הפעוט לימים ואף שבועות לבד.
המציצה אצל בולבי אינה נחשבת מלכתחילה אוטו-ארוטית אלא מושאית. הוא מקבל אותה אמנם מהמסורת הפסיכואנליטית אך בצורת "אובייקט המציצה הראשוני" (השד) אם גם לא בבלעדיותו (כמקובל על קלייניאנים כמו אריקסון).
בנוסף, המציצה והאורליות הן ראשוניות ככל מרכיבי ההיקשרות, אבל לא יותר מהן. לכן יכול בולבי להגיד שתורתו אינה מזהה שד עם אם, הזנה טובה ואימהות טובה, ואינה רואה את השלב הראשון כאוראלי ואת היחס הראשון כאנאקליטי. כל מרכיבי ההיקשרות הם ראשוניים, וכולם ראשוניים באותה מידה (כנגד הפסיכואנליזה ותורת הלמידה), מבלי שתהיה לאחד מהם קדימה על פני חבריו. במידה שיש הבדל ביניהם, הוא דווקא לרעת המציצה. שהרי שאר המרכיבים (להוציא אולי את הבכי) הם ראשוניים ללא ספק, לעומת המציצה היותר אנאקליטית. אין להם כל קשר לסיפוק צרכים ביולוגיים (מזון וחום). הם צרכים בזכות עצמם. תינוקות נצמדים ונגררים לשם עצם ההיצמדות וההיגררות.
ההיצמדות אצל קופים וכן ההיגררות (והקריאה - במקביל לבכי האנושי) אצל עופות אינם תלויים במציצה ובמזון. במחקריו של הרלו (עם סואומי - Suomi, 1970) קופיפים שניזונו מאם-תייל ביכרו להיצמד (וליהנות מכל פונקציות הביטחון שמקנה ההיצמדות) לאם-בד מתנדנדת וחמה (בשבועיים הראשונים ביכרו אפילו אם תייל חמה על אם מרופדת קרה); עופות ממשפחת הברווזיים (ברווזים, אווזים, תרנגולות), אובייקטי מחקרי ההטבעה המפורסמים, לעולם אינם ניזונים על-ידי הוריהם אלא בעצמם (כיום אחרי בקיעתם), ומהדסים-נגררים, כמובן, שלא לצורך הזנה.
התינוק האנושי נהנה מוקדם מאד מהיצמדות. כבר בשבועות הראשונים הוא נרגע כשלוקחים אותו בידיים, מנענעים אותו, או כשנמצא לו סמרטוט להיצמד אליו. בחודשים הראשונים הוא נאחז באם, בבגדיה ושערותיה ומושך אותם. אחרי כן הוא מניח את ראשו, מתרפק עליה, ונצמד אל אובייקטי מעבר ביתר שאת (כמו כלפי האם) במצבי עייפות, מחלה, מצוקה ופחד.
למעשה, ההיצמדות היא מטרת התנהגויות האיתות ההיקשרותיות כמו גם ההיגררות וכל יתר ההסתעפויות (למשל, הושטת הידיים) ה"מבצעות" (להוציא אולי את המציצה-יניקה) של יסודות ההיקשרות.
היגררותו של התינוק מתחילה בגיל שלושה חודשים במעקב העיניים (לכמה שניות) אחרי האם. ההיגררות גופא, המתחילה משמתחיל התינוק לנוע (לזחול וללכת), מגיעה לשיאה בגיל 18-30 חודשים, כשהתלות הפיזיולוגית דווקא נחלשת. בגיל זה ההיקשרות בכלל, וחרדת הפירוד בפרט, הן בעיצומן, עובדה העושה את ההיגררות לסימן המובהק של ההיקשרות (כמו אצל הברווזים). עם זאת, היות ואין היא מטרת ההיקשרות, אין היא מסמנת, כמו המרכיבים הביצועיים האחרים (המציצה וההיצמדות), תורות היקשרות לפי חלוקתן אצל בולבי.
מתוך ניסיון ללמד סניגוריה על תורתו שלו, מבחין בולבי כנגדה בין התורות המצויות על הקשר לאם בארבע קבוצות: 1) תורות הדחף המשני (תורות הלמידה החברתית הביהביוריסטיות, ותורות הפסיכואנליזה הקלאסית) העושות את הקשר לאם תלוי בסיפוק צרכים. בצאתו נגד תפישתן את האם כמושא משני, מחייב בולבי לעומתן את שאר התורות כתורות מושא ראשוני, אבל לא מספיקות. מתוכן אין הוא מתעכב על: 2) תורת החזרה לרחם. אמנם בולבי קורא לה "תורת הכמיהה הראשונית לחזור לרחם" (Theory of Primary Return-to-Womb Craving), אבל אין לו בה עניין רב, כנראה משום שבכל זאת אין היא תורה מושאית. אבל לזכותה יאמר, שגם אם אין היא מכסה את תקופת ההיקשרות המושאית, אין כמוה לסמל את הראשוניות, ראשוניותה של התקופה האיחודית הקדם- מושאית, שבה מתפתחת ההיקשרות מהטבעה ליחסי אובייקט. שתי הקטגוריות התיאורטיות האחרות שמונה בולבי נבנות על מרכיבי היקשרות. בייחוד אינן מספקות כי לא מספיקות הן לטענתו, 3) תורות היניקה או המציצה (ממקור פסיכואנליטי) או כפי שהוא קורא להן "תורות אובייקט היניקה הראשוני" (Primary Object Sucking Theories). כמתקרבות ביותר לתורתו אהודות עליו ביותר 4) "תורות אובייקט ההיצמדות הראשוני" (Primary Object Clinging Theories), בין אם הן עדיין רק מחשיבות את המגע הפיזי כצורך חיוני לא פחות מצרכים אוראליים (הרמן Hermann, מרגרט ריבל Margaret Ribble), ובין אם הן כבר תורות מושא מגעי (אם לא יותר) "ארכאי" ( מיכאל ואליס באלינט). מובן מאליו שבולבי נותן קרדיט לכל מי שמכיר בצרכים ההיקשרותיים השונים של הילד ("שיחייכו אליו, שיקחו אותו על הידיים, שידברו אתו" - תרזה בנדק), או בצורך החברתי הראשוני באם (פיירברן), בייחוד אם הוא נקרא היקשרות (סוטיי - Suttie) או מבטיח "אימהות" (טובה דיה) "קיימת, מוחשת, מתמידה, מעניקה אהבה פיזית, מגע, חום גוף, תנועה ומרגוע" (ויניקוט).
לתורתו שלו, המקיפה את שתי התורות (החלקיות) סביב אחד המרכיבים, קורא בולבי "תורת המרכיבים האינסטינקטואליים" (The Theory of Component Instinctual Responses).
כי אם ההיקשרות היא אינסטינקט, התנהגויות היסוד והסתעפויותיהן הן מרכיבים אינסטינקטואליים שלה, כמו המרכיבים החלקיים של היצר המיני לפי פרויד. מבחינה זו קרובה תורתו של בולבי או ה"היפותזה" שלו, כפי שהוא מציין, לתורתו של פרויד.
מרכיבי היקשרות שונים אופייניים, כמובן, לסוגי החי השונים. עופות נגררים וכמובן לעולם אינם נצמדים, פרימאטים נצמדים, עם (שימפנזים, גורילות) או בלי (הזנים היותר נמוכים) עזרת האם, ואחר-כך נגררים. כמו שמרכיבי ההיק-שרות מיוחדים לזנים השונים, כן הם בשלים אצלם במועדים שונים. סמוך ללידה, עופות נגררים ופרימאטים נצמדים (לגחונה של האם) עוד לפני שהם יונקים, אך נגררים יותר מאוחר. הילוד האנושי אינו בשל (כפועל יוצא מהבשילה המוטורית) להיצמדות, ויעברו עוד חודשים רבים עד שיבשל (עם בשילת הלוקומציה שלו) להיגררות. פרט למציצה, רק הבכי עומד לרשותו כהתנהגות כרוכה באם, ורפרטואר מוגבל זה מגביר את תלותו בכלל, ולצורכי היקשרות בפרט (זקוק שהאם תספק לו את ההיצמדות).
הילד האנושי הוא הפחות בשל, ולכן היותר תלוי שבפרימאטים. משך בשילתו של מערך ההיקשרות שלו הוא הארוך ביותר. אצל בעלי החיים, בשילת ההיקשרות ומהלכה קצרים יותר, סוג סוג ומשך הבשילה שלו. אצל עופות נוצרת ההיקשרות תוך ימים ונמשכת כמה שבועות. קופים, לעומת זאת, ממשיכים בקשר שנים רבות - בדרך כלל עד גיל שמונה, והנקבות שומרות עליו כל החיים, כך שהם חיים בקבוצות של סבתא-בנות-נכדות.
ההיקשרות של האדם, לעומת זאת, בשלה במשך חודשים ומתמשכת שנים. אחרי שבשלה (ללא קשר להתנהגות האם) במהלך השנה הראשונה, היא ניכרת לעין בסופה, נעשית חזקה ביותר בשנה השניה ונמשכת בשנה השלישית. לקראת סוף השנה השלישית היא מתחילה להצטמצם, אך עדיין ניתן להבחין בה בגיל 3-6, ואחרי שנויים מסוימים - כל החיים.
בשילת ההיקשרות ורכיביה ו/או חיברותם
למעשה מתפתחים כל מרכיבי ההיקשרות באופן בלתי תלוי עד לשיא מסוים, שלאחריו הם (גם הבכי והחיוך כמקדמי היקשרות) נחלשים ופוחתים. הם מותאמים לינקות, ומשאין בהם כל כך צורך, הם מתרופפים ונעלמים, אף שייתכן כי יופיעו אחר כך (בכי והיצמדות, למשל) במצבי סכנה ולחץ, שכול ומחלה, עייפות וזרות. תפקידם אז בריא ואין לראותם, כמו שרואה תורת הלמידה, כרגרסיביים. תורת הלמידה החברתית גורסת, שהתנהגויות התלות פוחתות עם הגיל כתוצאה מחיברותן. תורת ההיקשרות, כמו שאינה שוללת השפעות סביבתיות על עוצמת ובחירת התנהגויות ההיקשרות, כן אינה מתכחשת לחיברותן. שאפר ואמרסון, למשל, מבחינים בין "משתנים מחברתים" (גמילה, חינוך לניקיון, שאינם משפיעים, לפי ממצאיהם, על עוצמת ההיקשרות) ל"משתני יחס", אף שקשה לקבוע, למשל, אם אם מסרבת לקחת ילד בוכה בגלל אופייה ודפוס יחסה האישי אליו או מתוך ניסיון חינוכי (לא "לקלקלו", שיסתגל לא לבכות ולא להיות תלוי, כפי שהאמינו פעם).
יש חוקרי היקשרות, שטוענים (כחוקרי התלות) שגמילתה נעשית בתהליך של חיברות. העובדות מראות שהדבר אמנם קורה אצל כמה פרימאטים, אבל לא אצל גורילות ושימפנזים. יש התולים את הגמילה על-ידי האם בגירויים פנימיים (שינויים הורמונליים ופיזיולוגיים). ויש המצביעים על שינוי בצבע (למשל השחור אצל הבבון) הקופיף, כדוגמה לגירויים חיצוניים המפעילים את חיברות ההיקשרות על-ידי האם.
אבל בדרך כלל נוטה תורת ההיקשרות לייחס את היעלמות דפוסיה לבשילה של מיומנויות העושות את הילד לעצמאי יותר ויותר. גבולות המטרה (המרחק הנסבל מהאם), אומר בולבי, הולכים ומתרחקים הודות להתפתחות הכשירות (הקומפטנציה), המניפולציה והאקספלורציה, והתמעטות המצבים המאיימים. בתוך הגבולות המתרחקים נמשך הילד על-ידי תכונות חדשות או מורכבות (מעניינות) בסביבתו המתרחבת כדי לשחק, לבדוק, לנסות. היכולות המתחזקות, הסקרנות והמשחק פועלים תמיד כאינטרסים מנוגדים להיקשרות, ותורמים להפחתתה. כוחות אלה (מיומנויות מוטוריות והנטיות לאקספלורציה), מוסיפים שאפר ואמרסון, מפחיתים את המחאה נגד פירוד.
שלבים במהלך ההיקשרות
נוכח תהליך בשילתה של ההיקשרות מכאן ושל הגורמים (בצירוף גורמי חיברות) להפחתתה מכאן, מחלק בולבי את תקופת ההיקשרות לארבעה שלבים, כשהוא מתעכב יותר על השלבים האחרונים, בעיקר השלישי:
שלב ראשון: אורינטציה וסיגנלים אל אובייקט ללא הבחנה בדמות ספציפית. בשבועות הראשונים הילד עדיין אינו מבחין בין אדם מרעהו, אך מגיב ומתנהג בצורות אופייניות לבני-אדם שבקרבתו. הוא מכוון (oriented) עצמו אליהם, מפנה אליהם ראשו, עוקב אחריהם בעיניו, מחייך וממלמל, תופש בידיו, מושיט ידיים ומפסיק לבכות למשמע קול או מראה פנים. ההתנהגויות עדיין מוסדרות בדפוסי פעולה קבועים מבלי שיהיו מכווני מטרה, אף שהמטרה (קרבה גופנית) מושגת על ידן. המשוב מהסביבה יכול להגביר או להחליש התנהגויות אלה. הוא מגביל אותן לגירויים מבני-אדם בלבד, ולבסוף מדמות אם ומספר קטן של דמויות נוספות (בחוג המשפחה). ההזנה אינה הכרחית לחיזוק האורינטציה אל האם. סביר יותר, שככל שהתינוק מתבונן בה יותר, היא יותר ניגשת, מדברת, מחייכת אליו, ותגובותיה מחזקות את ההתבוננות בה.
שלב שני: אורינטציה וסיגנלים מכוונים לדמות מובחנת (אחת או יותר). התינוק ממשיך להיות ידידותי כלפי אנשים כבשלב הקודם, אך יותר כלפי אמו. הוא (כפי שלומד בולבי בעיקר מדווחי איינסוורט) מפנה עצמו אחרת אל אמו, מגיב אחרת לקולה, מחייך ו"מדבר" אליה אחרת. התגובה (הפסקת בכי) להרמתו על זרועות ולעזיבה (בכי) תהיה שונה כשאלה מתבצעים על-ידי האם. בולבי מסכים עם איינסוורט ועם אמרסון ושאפר, שבאותו זמן לערך יגיב התינוק בצורה מבחינה דומה לדמויות נוספות, כולל כאלה שאינן מטפלות בו ואינן מספקות את צרכיו. רק כשהוא לומד (תפיסתית) במשך הזמן הזה להבחין את הפמיליארי מהזר, הוא מגלה תגובות מורשות של התקרבות למוכר, ומאוחר יותר - הימנעות מהזר.
שלב שלישי: שמירה אקטיבית על קירבה פיזית לדמות מובחנת, על-ידי תנועה כמו על-ידי סיגנלים. הילד נגרר,מטפס, נצמד לאם כאובייקט מועדף, ומשתמש בה כבסיס בטוח לגיחות תיור וחיקור וחזרה מהן. נוצר איזון דינמי בין ביקוש קירבה וההתנהגויות האנטיתטיות לה. בעוד שסימני ההבחנה (באובייקט) העידו קודם לכן בקושי על היקשרות "ההיקשרות עתה... ברורה לעיני כל". האם נעשית אובייקט בלתי תלוי, מתמיד בזמן ובחלל, בהם היא נעה בצורה פחות או יותר צפויה. כך שלמעשה שומר הילד על קירבה פיזית בעזרת "מפות קוג-ניטביות" פרימיטיביות. ההתנהגות נעשית עתה מכוונת-מטרה, והמטרה מושגת בחלקה על-ידי הציפיות להתנהגותה, מעשיה ומקום הימצאותה של האם.
שלב רביעי: נרקם יחס הדדי (גיל ארבע). הילד, אומר בולבי תוך התייחסות לפיאז'ה, מתחיל לצאת מהאגוצנטריות שלו, ולהבין את תנועותיה ומעשיה של האם מנקודת מבטה שלה. הוא מתחיל להבין את מטרותיה ואת תוכניותיה להשגתן, ומצדו מתכנן דרכים (בייחוד של בקשה ושכנוע) לשינוי מטרותיה בהתאם לשלו (קירבה פיזית, הקטנת מרחק וכולי). נוצרת "שותפות מכוונת-מטרה". להתנסויות ההיקשרות ולמיומנות שהושגה עתה בתפישת מטרות הזולת וההסתגלות אליהן יש השפעה מכרעת על היחסים החברתיים בגילים הבאים, אף על פי שאינם בהכרח יחסי היקשרות. כי חברים, לדעת בולבי, אינם דמויות היקשרות (אף שלעתים, בחסך אם כפי שראינו, יכולים למלא תפקיד זה, כמו שהאם יכולה למלא תפקיד של חבר למשחק), ובתנאים המעצימים את מטרותיה (עייפות, מחלה, מצוקה) אין הוא נזקק להם אלא לדמויות ההיקשרות או לתחליפיהן (מוצץ, אגודל, דובון).
ההיקשרות כקשר ספציפי, מתמיד ומתפשט
כפועל יוצא מהיבחנותה של דמות ההיקשרות כפי שהיא מלכדת סביבה את כל רכיביה (שלב שני), ההיקשרות מטבעה היא קשר ספציפי, הנוטה להתמיד בכל תמורות החיים.
בניגוד ל"תלות" של תורת הלמידה החברתית, ההיקשרות כתופעה רגשית היא: 1) ספציפית ולא מוכללת לכל אובייקט אפשרי כמו ה"תלות" 2) מתמידה ואינה מוכחדת (כשאין לה חיזוקים).
כל מרכיב היקשרות מכוון בפוטנציה לאובייקט ספציפי, ובמהלך ההתפתחות מתכווננים המרכיבים (על-ידי למידה) לאם (המספקת אותם) ומתלכדים סביבה למערך אחד. כמו ההיקשרות לאם המסוימת, כל מערכי ההיקשרות שיפתח ילד ואדם הם ספציפיים. ההיקשרות היא קשר ספציפי לאדם ספציפי, ותגובות דומות של אדם אחר לא תספקנה אותה. למגמה זו של מרכיבי ההיקשרות להתכוון ולהתמקד בדמות אחת קורא בולבי מונוטרופיה (Monotropy). אין ערוך לחשיבותה של דמות אם ספציפית בחיי הילד. בה תלויה כל התפתחותו ובחסרונה כרוכות כל ההשפעות השליליות של פירוד וחסך אם. ההיקשרות אל האם היא ספציפית בשני הכיוונים. כמו שהילד מתקשר לאמו כן מתקשרת אמו אליו. יחסה לילדים אחרים, אף שיהיו בו (במידה זו או אחרת) סממני היקשרות, לעולם לא יהיה כיחסה לילדה שלה.
ההיקשרות בחינת קשר למושא ספציפי אינה מוציאה מכלל אפשרות שהיא תופנה בה בעת אל מספר מושאים ספציפיים. להיפך, סמוך להיווצרותו של הקשר הספציפי אל האם, מתרחב בהדרגה מעגל ההיקשרות. שלושה חודשים לאחר הופעתו, יש למחצית הפעוטות ואחרי עוד שלושה חודשים - לשלושה רבעים מתוכם - יותר מקשר היקשרותי אחד (מראה מחקר אורכי של שאפר ואמרסון על שישים תינוקות מגיל חמישה שבועות עד שנה וחצי). בגיל שנה וחצי, רק לשלושה עשר אחוזים מהילדים היקשרות לאדם אחד, ולשליש - חמישה ויותר מושאי היקשרות. לבד מהאם (אף שהיא תהיה תמיד מבוכרת), מתקשרים ילדים (במחצית השנה השניה לחייהם) אל האב, סבא וסבתא, אחים (שנוכחותם מונעת מהם חרדת פירוד, ולהפך: הם מגלים כלפיהם, בייחוד כלפי תאומיהם, חרדת פירוד) ואפילו (בתנאים מסוימים) ילדים אחרים, שכמובן אינם מטפלים בהם ואינם מספקים את צורכיהם, עובדה המוכיחה את ראשוניותה של ההיקשרות (וחוקרים רבים אכן מתייחסים לכך). דוגמה מרגשת מפורסמת ומצוטטת רבות להיקשרות הדוקה בין ילדים בהעדר דמות אם (במוסדות למשל), דווחה על-ידי אנה פרויד וסופי דן ב-1951. הן טיפלו (במיטב הטיפול, כמובן) והתבוננו בשישה ילדים (בני 4-6) יוצאי מחנה השמדה, שגדלו שם יחד שישה חודשים כשאסירות שונות ומתחלפות דואגות להם (עד כמה שניתן) באקראי, כך שלא יכלו לפתח יחס אל דמות אם אחת. במסגרת החדשה באנגליה הם גילו זה כלפי זה היקשרות חזקה וחרדת פירוד ניכרת, ולא התקשרו אל מטפליהם. לפני שעמדו לפזרם (לאימוץ) הראו סמני חרדה ורגרסיה בולטים (המוצצים שביניהם, למשל, ארבעה מתוך השישה, הקצינו את מציצתם).
היקשרות כגון זו (אמנם נדירה) לבני גיל, מאששת ממצא של שאפר ואמרסון, לאמור: מספר האנשים שהילד קושר אתם יחסי היקשרות הוא פונקציה לא של מספר מטפליו הפיזיים אלא של המקדישים לו (ממילא תוך טיפול פיזי העושה אותו, לכן, משמעותי להיקשרות) תשומת לב, עיסוק ואינטראקציה.
מספר גדול יותר של היקשרויות תורם להיקשרות בטוחה יותר. קולארד (Collard) מצא שחתלתולים שגדלו בקרב מספר אנשים מגלים פחות "פחד זרים" מאשר כאלה שגדלים עם אדם אחד.
הפחד מזרים וחרדת הפירוד
הפחד מזרים וחרדת הפירוד הם התופעות האופייניות ביותר של ההיקשרות.
הפחד מזרים קשור להיקשרות הספציפית לאם. הוא מופיע בתחילת היקשרות, כאשר ההבחנה בין הזר לאם עדיין אינה חדה ומיידית. בגיל שישה חודשים יגיב התינוק אחרת לבני אדם מוכרים וזרים. בכי מזרים יהיה חזק בסביבות החודש השמיני, ובחודש התשיעי אפילו אם סבתא תיקח את התינוק על הידיים הוא לא יהיה מרוצה (אלא אם כן יש לו אליה היקשרות מיוחדת). לעומת זאת, בן חמישה-עשר חודש כבר ירגיש נוח עם אנשים אחרים בתנאי שאמו בסביבה.
כמו הפחד מזרים, קשורה חרדת הפירוד בהיקשרות, אך מופיעה קצת יותר מאוחר, עם התבססותה. לפני גיל חצי שנה רוצה התינוק בחברה ובוכה כשעוזבים אותו, לא חשוב מי. בגיל שבעה חודשים יבכה רק אם אנשים מסוימים עוזבים, ובגיל עשרה חודשים יבכה רק כשהאם עוזבת, ויעצים את בכיו אם מישהו אחר יבוא במקומה.
בסכמו את המחקרים הרבים על התגובות לפירוד (טבעי או מכוון-ניסויי - במעבדה, מרכזים רפואיים או קהילתיים וכולי) ובהסתמכו על מסקנותיהם (בייחוד של רוברטסון) על השתלשלותן, מבחין בהן בולבי את השלבים הבאים: שלב ראשון. מחאה ומאמץ נואש למנוע או להחזיר את האם האבודה. הילד בוכה מאד, זורק את עצמו על הרצפה (טנטרום), ער לכל קול או מראה שעשויים להיות של אמו, עומד ליד הדלת ממנה יצאה וכולי. במשך תקופה זו הילד מקווה ומצפה לחזרתה של האם, מחפש ומנסה למוצאה. לאחר כשבוע הוא חדל לקוות ונכנס לשלב הבא (השני). לשלב השני אופייניים ייאוש ודיכאון (מעין קליני לפי סנדלר (1965), "אנאקליטי" לפי שפיץ). הילד מסתגר, ונעשה אפאתי ואומלל, מפחית או מפסיק כל פעילות, בוכה מונוטונית ללא הפסק ולפעמים מפתח פולחני דיבור ועשייה סביב אמא (שהלכה, שתחזור) או מנריזמים (כמו חיטוט באף). הפסיכואנליזה (אנה פרויד ודורותי ברליננגהם, רוברטסון, שפיץ) מגדירה מצב נפשי זה כמצב של אובדן, יגון ואבל. אך לא כולם (אברהם, אדית יעקובסון, סוליבן, רוכלין) חושבים כבולבי שהתגובה כמוהה כתגובת האבל של המבוגר, ואנה פרויד, שור ושפיץ מתווכחים אתו על כך בטענה עקרונית שכל עוד אין קביעות אובייקט אין אבל ("יגון ואבל", ויכוח 1960). בשלב השלישי מתחילה התעניינות בסובבים ובסובב והפעילות מתחדשת בהדרגה. הילד מוכן למגע עם מטפליו (במעונות, פנימיות, בתי חולים), נאות לטיפולם, מקבל מהם אוכל, צעצועים וכולי, ואפילו עשוי לחייך אליהם ולהיות חביב כלפיהם. אבל כשהאם חוזרת או מבקרת, מצטיינת בדרך כלל הפגישה מחדש ב"ניתוק אמוציונלי" emotional detachment)). הילד יתכחש לאמו ויתעלם מנוכחותה. הוא לא יקדם את פניה, לא ייגש אליה, יישאר אדיש כלפיה, יפנה ראשו ממנה ויסתכל הצידה, ידחה אותה ויסרב לניסיונותיה להתקרב אליו (לקחת אותו, למשל, על הידיים). העדים לתגובותיו אלה יבינו אותן כביטוי לכעס. הן יכולות להימשך זמן רב (עד חודש), אבל להוציא הכעס הזמני, ההיקשרות בדרך כלל מתחזקת אחרי פירוד, אפילו אצל קופיפים (מדווח Seay).
הכעס על האם החוזרת יכול להופיע אפילו אצל בעלי-חיים. בכתב-עת אמריקאי על תוכים קראתי רשימה של בעלת תוכי (פיט מאיירס), שניתן ללמוד ממנה שגם תוכים מוטבעים-מתוקשרים לבעליהם. בשעת מחלה קשה, כשהיתה רתוקה למיטתה, לבדה לגמרי בבית, הסכימה סוף-סוף להצעת בתה לאמץ גוזל של תוכי אפריקאי. כשהחלימה אחרי תקופה ממושכת הרשתה לעצמה לצאת לשלושה שבועות לנופש והשאירה את התוכי הצעיר, קייסי אצל בתה. עם שובה הביתה סרב התוכי "לדבר" בתגובה לברכות השלום שלה, לא רצה להתקרב אליה, ונסוג לפינה הרחוקה ביותר בכלוב. למחרת כאשר נשאה אותו כמנהגה בזרועותיה לחדר האורחים ביקש לברוח ולעוף, ורק אחרי היסוסים רבים מצדו ושידולים ובקשות סליחה מצדה נאות להתכרבל בתנוחתו הרגילה בחיקה. היא שאלה אותו אז: "פחדת שלא אחזור?" והבטיחה לו: "לעולם לא הייתי עושה זאת". וכשליטפה את ראשו פתח סוף-סוף ואמר: "אני אוהב אותך פיט מאיירס".

טראומת הפירוד והשפעתה לאורך זמן תלויים בשלב הבשילה בכלל ושל ההיקשרות בפרט. סבל הפירוד קשה ביותר בסביבות גיל שנתיים, ובשנתיים הראשונות תהיה השפעתו לעתיד של הפירוד או החסך (דפריבציה) חזקה ביותר. כמו הברווזונים שלא ניתנה להם הזדמנות להידוס (או להטבעתו) שיפחדו אחרי התקופה הקריטית מכל עצם נע ויהיו א-חברתיים, וכמו העגלים (במחקרי קאירנס (A. B. Cairns) שנמנע מהם להיות ליד האם, שיהיו למבודדים (loners), כן אצל הילד שנמנעה ממנו בתקופה הקריטית האפשרות להיקשרות (ילדי מוסדות), תיפגם היכולת לפתח יחסי היקשרות בטוחים, והוא יישאר חרד, דפרסיבי, לא יתפתח כיאות, יחלה ואפילו ימות.
בשנים הבאות תלבש חרדת הפירוד פנים אחרות. בגיל בית הספר היא תתבטא בפוביית בית הספר (סירוב ללכת לבית הספר, להישאר בו בלי ההורה, פחד ממורים, ילדים וכולי). בהתבגרות תהיה חרדת הפירוד קשורה בהפרעות אישיות, כולל גבוליות.
הכל מסכימים שהתקופה הקריטית להיקשרות (הלא מדובר בהטבעה!) היא השנה הראשונה. אך על זמנה המדויק יש חלוקי דעות. יש חושבים שהתקופה הקריטית היא עד גיל חצי שנה, ויש (ובולבי ביניהם) הקובעים אותה במחצית השניה של השנה.
נוכל להסביר את הבדל הדעות ולפשר ביניהן, על רקע ההבדל הזמני בין פחד הזר וחרדת הפירוד, כדלהלן: היות וההיקשרות, כפי שמעיד עליה הפחד מזרים, מופיעה בגיל חצי שנה, הרי שהמחצית הראשונה של השנה היא התקופה הקריטית לפיתוח היקשרות ולהשפעה השלילית של החמצתה (חסך אם); ואילו המחצית השניה של השנה הראשונה (והשנה השניה) היא תקופה קריטית לפרידה מהאם כסממן השני של ההיקשרות.
הצעתנו זו תסתמך על הגורם הקוגניטיבי בהיקשרות והתפתחותו. למרות שההיקשרות היא אינסטינקט, מכיר בולבי בהשפעת הגורמים הקוגניטיביים עליה, ומעיד (כפי שהזכרנו ונראה בהמשך) על חובו בהקשרם לפיאז'ה.
שלושה דפוסי היקשרות
לפי התגובה לפרידה, ובעיקר לפגישה מחדש עם האם, מבחינה איינסוורט על יסוד מחקרי החוג שלה באוגנדה (1967), שלושה סגנונות או דפוסים או טיפוסים של היקשרות: היקשרות בטוחה, היקשרות חרדה-אמביוולנטית והיקשרות נמנעת. שתי האחרונות מנוגדות לראשונה כלא בטוחות. מדובר בביטחון וחוסר ביטחון לפעילות: התרחקות, אקספלורציה, מניפולציה וכולי.
1) מהיקשרות בטוחה נהנים רוב הילדים (במחקרים הנ"ל ובכלל). הם מסוגלים יותר לעמוד בפירוד. מגיבים במחאה (לא חמורה) לפרידה וחוזרים לאינטראקציה עם תגובה (כגון בכי, היאחזות באם) לא חריפה לפירוד. בכל מקרה הם יילקחו על הידיים ללא סממני סירוב, ויהיו מוכנים להרפות מהאם למטרות משחק סיקור וסקרנות.
2) היקשרות נמנעת קשורה בקשיי פרידה ובהתרחקות, דחייה והימנעות מופגנת מהאם החוזרת: מביטים לכיוון אחר, מתפתלים לרדת מידיה.
3) בהיקשרות חרדה-אמביוולנטית חרדת הפירוד חזקה. הטיפוס החרד האמ-ביוולנטי מגיב בייאוש, בכעס ובחרדה בעת הפרידה, ובאמביוולנטיות עם החזרה: הוא מוכן לקרבה אך בוכה מרה אף בזרועות האם, נצמד אליה תוך סימני כעס (בעיטה, דחיפה) מבלי לעשותה בסיס בטחון לתיור וחיקור.
משהם נוצרים בינקות, מתמידים דפוסים אלה ומשפיעים על ההתנהגות הן בחודשי החיים הבאים והן בשנות הבגרות. סרוף (Sroufe) ערך מספר ניסויים להשוואת דפוס ההיקשרות עם ההתנהגות אחרי מרווח זמן מסוים: מגיל שנה וחצי לשנתיים (בשני מחקרים), ומשנה ורבע לשלוש וחצי (במחקר שלישי). בעלי ההיקשרות הבטוחה בגיל שנה וחצי נמצאו בגיל שנתיים בטוחים להביא אל האם ולתת לה צעצועים, להשתמש בכלים לצורך פתרון בעיות, לסבול פחות מתסכול ולהיות שמחים יותר. הבטוחים בגיל שנה ורבע היו טובים יותר בגיל שלוש ומחצה במנהיגות, יוזמה, מקובלות, אמפטיה עם חברים סובלים; הלא בטוחים קודם דורגו עכשיו כגבוהים בהססנות (אם לשחק), בצפייה בלבד בפעילויות החברתיות ובנסוגות (withdraul) בכלל.
בבגרות הניחו חזן, שייבר וברטולומאו (Hazan C., Shaver P., Bartholomew K.) יהיו דפוסי או סגנונות ההיקשרות מהילדות עדיין רלוונטיים לאהבה הרומנטית, לחיים הזוגיים, ואפילו להתמודדות עם גירושים. ואמנם, קשרים רומנטיים של אנשים שהיקשרותם בילדות היתה בטוחה מתאפיינים באינטימיות, קירבה, תמיכה, אמון וביטחון בקשר; לבעלי דפוס נמנע אופייני פחד מאינטימיות וקושי להיות תלוי באחרים; ואילו בעלי דפוס חרד-אמביוולנטי יגלו כלפי בני זוגם חוסר יציבות רגשית וחרדת נטישה.
מאידך, ביטחון או חרדת ההיקשרות של האם (כפי שהיא בולטת במיוחד עם הילד הראשון) תקבע במידה רבה אם היקשרותו של הילד תהיה בטוחה או חרדה.
בולבי, שהרחיב מאוחר יותר (בכרך האחרון של ספרו 1982) את נושא הפירוד על אבל ושכול, נתן את תשומת לבו להשפעת דפוסי ההיקשרות של האדם הן על סגנון ההורות והן על תהליך האבל ותקינותו. תהליך אבל פתולוגי קשור בהיקשרות החרדה, תכופות אמביוולנטית. זו מצטיינת בהסתמכות עצמית כפייתית (compulsive self-reliance) המטה את האדם להתכחש לחשיבותו של הזולת עבורו, ובטיפול כפייתי (compulsive caregiving) כשכפיית ההתמסרות והנתינה לזולת משמשת בעצם כנתינה לא מודעת לעצמו.
שלושת סגנונות ההיקשרות (יש מוסיפים עליהם היום את הסגנון הבלתי מאורגן - תערובת של היקשרות נמנעת וחרדה) נעשו לאחרונה נושא אופנתי ביותר במדעי האדם, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה כאחת. כמו את השפעותיהם על תפקודים פסיכולוגיים (הורות זוגיות, כנ"ל), על פתולוגיה נפשית ועל היענות לטיפול, כן חוקרים את מתאמיהם והשלכותיהם על תופעות חברתיות כמו מנהיגות, עבודת צוות וכולי. די לעיין בגיליון 21 של כתב-העת "מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית" המוקדש לתיאוריית ההיקשרות, כדי להיווכח ברוחב היריעה שלה. מומלץ לתת את הדעת לביבליוגרפיות הענפות המלוות את המאמרים בחוברת. הן מבטלות כל טעם שנחזור על אזכוריהן להיקשרות ולסגנונותיה.
הגורם האמוציונלי והגורם הקוגניטיבי בהיקשרות
דפוסי (סגנונות) ההיקשרות והתגובות לפירוד שלפיהן הם נקבעים מצביעים על האמוציונליות של ההיקשרות.
בניגוד לתלות, ההיקשרות אינה רק מערכת התנהגויות (בתגובה לגירויים המתאימים), אלא גם מערך אמוציונלי.
כאשר השיטה כפי שהיא מוכתבת על-ידי גבולות המטרה בהתאם לגיל מתעוררת, מתנסים במניע לפעולה המלווה, כפי שהציע לורנס, במצב אמוציונלי מיוחד, אחר לכל התנהגות היקשרותית: לבכי, חיוך, צחוק, מגע, מגע מיני (בגילאי הבגרות).
את הרגשות המלווים את התנהגויות ההיקשרות מסביר בולבי מאוחר יותר במסגרת מודל שיטות הבקרה שלו, כחלק מ"תהליכי ההערכה" (appraising processes). הקלט, בין אם מהסביבה ובין אם מהאורגניזם, חייב לעבור, כחלק חשוב מהפיקוח על ההתנהגות, תהליך של פירוש והערכה לפי ממדי התקרבות-נסיגה לביליים או יציבים סביבתית (כמו העדפות ודחיות מולדים והערכים של הנעים ושאינו נעים המקבילים). הרגש המחדד קשב, הבחנה תפיסתית, תכנון התנהגות והפקת לקחים, מסייע בתהליך ההערכה.
איינסוורט מבחינה בין התנהגויות של היקשרות חיצונית להיקשרות בחינת הרגש, הפנימי. ההיקשרות הרגשית סינונימית לאהבה. לכן היקשרות ואהבה מתחלפות אפילו בכותרות עבודות מסוימות של בולבי. הרלו נוהג בכלל להשתמש במושג האהבה או "השיטות הרגשיות" (affectional systems) ולא בהיקשרות.
בצורתה הרגשית לפחות, מתמידה ההיקשרות הספציפית לאורך כל החיים, והיא חוזרת ומצויה בכל הגילים. היא מתחילה כקשר אהבה בין ילד והורה, וממשיכה ושוררת בין בני זוג, קרובים וידידים. הרבה מהרגשות העזים ביותר של האדם קשורים בעיצוב ושמירת ההיקשרות, הפרעות לקשר וחידושו. היא מקיפה מצד אחד התאהבות ואהבה, ומצד שני (הקשור באובדן) יגון וחרדה, צער וכעס. היא נותנת ביטחון, וחידושה מפיק שמחה. סביב יחסי ההיקשרות האינטימיים סובבים חיי אדם כל השנים, עד זקנה. מהם שואבים כוח והנאה רבים. כקשר ספציפי מתמיד, הצד המשלים של ההיקשרות אינו רק היחס התמידי של ההורה לבנו, אלא של כל מבוגר לזולתו בייחוד בעתות מחלה, מצוקה וזקנה. בזקנה המעגל נסגר. ההורה שכל החיים העניק את מלוא ההיקשרות עם הביטחון המלוה אותה, נזקק לקבלם מהבן, לא רק בסיוע ממשי אלא בעיקר בתמיכה רגשית.
נוכח מרכיבה הרגשי, אין ההיקשרות "תלויה בתלות" ויכולה להתמיד ולהשתמר ללא נוכחות ומגע. עם זאת, יש אנשים שלעולם אינם משתחררים מההיקשרות הפיזית החזקה, ומגלים התנהגויות היקשרות ינקותיות (של מגע, נוכחות ותלות) כלפי בן הזוג, למשל - דפוס הגורם לאחת הבעיות הקשות בחיי הנישואים.
תלות יתר או דבקות של ילד באמו, אישה בבעלה וכולי, אינה אומרת (אנאליטיקאים אפילו יגידו שלהפך), שההיקשרות או האהבה שלהם חזקות יותר משל אדם תלוי פחות ובטוח יותר.
ההבחנה בין התנהגויות ורגשות ההיקשרות מסבירה את העובדה, שהתנהגויות ההיקשרות יכולות להתעצם במצבים מסוימים מבלי שההיקשרות תגבר, ושההיקשרות מתמידה ונמשכת על פני תקופות פירוד כשהתנהגויותיה משותקות, כדי להתחדש לאחריהן בעוצמה הקודמת.
להסברת יכולת עמידתה של ההיקשרות בפירוד ואפילו באובדן, מצטרפת התערבות גורמים קוגניטיביים. בהשוואה לשלב ראשון קדם-היקשרותי, מניחה ההיקשרות לגופא את קביעות מושאה, קביעות (התמד האובייקט) הנמשכת, כמובן, אל מעבר לתקופות בהן האובייקט נעדר ואינו משביע צרכים. בנקודה זו, לדעת איינסוורט, מתמקד ההבדל בין הגישה הפסיכואנליטית המודרנית (עם מושג ה"רפרזנטציה הפנימית" שלה והמקום שהיא נותנת להתפתחות הקוגניטיבית) והגישה האטולוגית (עם מושגיה היותר פיאז'יניים) לבין תורת הלמידה החברתית. בעוד ששתי הראשונות מכירות בהתפתחות משלב קדם-היקשרותי-מושאי לתקופה של היקשרות או יחסי אובייקט, מתכחשת תורת הלמידה החברתית למבנים הפנימיים על היבטיהם הקוגניטיביים כאמוציונליים, ולכן מזהה את עוצמת היחס עם עוצמת ההתנהגות.
לדעת בולבי, איינסוורט, בל, שאפר ואמרסון, וולף, דקארי ואסקלונה (שני האחרונים קשורים בבניית סולמות מעורבים של התפתחות קוגניטיבית ויחסי אובייקט) יש הקבלה בין תורת ההיקשרות מבית המדרש של תורת יחסי האובייקט הפסיכואנליטית, לבין תורתו של פיאז'ה על ההתפתחות בתקופה החושית-מוטורית. תורתם, לא מתביישים אנשי האסכולה להדגיש, מניחה גורמים תפיסתיים וקוגניטיביים בכלל, ואת קביעות העצם של פיאז'ה בפרט. קודם כל מניחה ההיקשרות גורמים תפיסתיים, שהרי לפי תאוריית האינסטינקט של בולבי ההיקשרות מגיבה לגירויים מעוררים חיוביים ושליליים (מצבים ואנשים זרים), אבל מעל לכל מחייבת ההיקשרות היכרות עם מושאה. היא חייבת בהבחנה של האם מאנשים (שלא לומר דברים) אחרים. הילד (מבינים שאפר ואמרסון, בין השאר) לא יגיע להיקשרות ספציפית לפני שיהיה מסוגל להבחין (מהזר) ולהכיר את מושאו הספציפי הודות לקביעות האובייקט. לדעתנו, זהו הרעיון החשוב ביותר המשתמע מתורת ההיקשרות ומסמיך אותה על מושג ההתכוונותיות. העובדה שהגירוי הוא סכמטי (ומזמין, כמשותף לכל בני האדם תגובה לכל אדם אפשרי) מצד אחד, בעוד שההיקשרות היא ספציפית מצד שני, מניחה (כפי שכבר ציינו) שקודם כל יש להכיר את המושא, ולהכיר פירושו - כאובייקט. התפתחות ההיקשרות מחויבת ומקבילה להתפתחות ההמשאה או המושאיות, כפי שהיא באה לידי ביטוי במושג קביעות האובייקט.
אנו יודעים שהקביעות של פיאז'ה, שאליה מתייחסים אנשיו של בולבי, היא קביעות בזמן, כפי שמעיד עליה כינויה - "התמד", "פרמננציית" האובייקט. אבל הלכה למעשה מתייחס בולבי באותה מידה (מבלי להבחין ביניהן) "לקביעות" האובייקט, כלשונה בתורות יחסי האובייקט (constancy) ובמובנה הפילוסופי: קביעות בזמן נתון, בנוכחות בו-זמנית, של אובייקט אחד בריבוי ושוני (וריאביליות) התחושות (מאותו חוש ומחושים שונים) ממנו, בהשתנותן לפי ריבוי נקודות המבט, המרחק, תנאי התאורה, מצב האורגניזם וכולי.
בזהירות רבה, מחוסר חומר (לדבריו) לידיעה ודאית, מצביע בולבי על תמונת התפתחות קוגניטיבית משלב התחלתי של תגובות אופייניות לדפוסי גירוי מולדים (סכימת הפנים או החיוך!). עם הזמן מתפתחות יכולות להכיר באמצעות אופנויות חושיות (הקינאסטטית, כנראה ראשונה) חלקי עולם קבוע (תכונות חושיות קבועות) ולקשרם לבסוף (כנראה בגיל 5-6 חודש) לאובייקט אחד, קיים לעצמו, בכאן ועכשיו (קביעות העצם). רק אז (כנראה בגיל תשעה חודשים) מתפשט האובייקט על עבר ועתיד ונעשה קבוע בזמן (התמד העצם). עם השלמת התהליך כשבמקום תחושות נפרדות משתנות וחולפות מתעצבים צרורות של תכונות קבועות (אותו צבע, אותו גודל, אותה צורה) ומתמידות, מתחילה תקופה מושאית. יש לו לפעוט בעולמו אנשים להיקשרות ועצמים לתפעול.
שתי הצורות שאנו מבחינים בקביעות קשורות בשני פחדי ההיקשרות, ואתם בשתי התקופות הקריטיות שהבחנו בה. למעשה קובעות שתי הקביעויות את שני פחדי ההיקשרות בטרם בשילתן המלאה, בהיותן על הסף. משום שהקביעות התפיסתית מצויה עדיין על הסף, לא בטוחים ברגע הראשון שהזר אינו האם, ומשנוכחים בשונותו - נחרדים בהכרח שמא היא התפוגגה ונעלמה; משום שהקביעות המתמידה עדיין על הסף, אין היא ערבה להמשך קיומה של האם הנפרדת ונעלמת משדה התפישה וחזרתה אינה מובטחת.
פירוש זה מתיר את פרדוקס ההיקשרות וקביעות האובייקט, לאמור: מצד אחד תלויה ההיקשרות בקביעות האובייקט (אין היקשרות כל עוד אין קביעות אובייקט), מצד שני, ככל שקביעות האובייקט מבוססת יותר, נזקקים פחות להיקשרות שתגונן בפני הסכנות (ובראשן סכנת הזר וסכנת הפירוד), המגבירות, כולן, לזמן מה את ההיקשרות, כמו שמגבירים אותה עונשים בכלל ועונשי היקשרות בפרט).
ההיקשרות ככל אינסטינקט היא פונקציונלית, ויותר מכל האינסטינקטים היא משרתת את ההישרדות, והפרתה יותר מכל הפרה גורמת לחץ ((distress וחרדה.
פונקצית ההיקשרות וכוחה המסביר
פונקצית ההישרדות של ההיקשרות מטרתה, ראשית, לשמור על קיומנו, ושנית, להגן עלינו בפני כל פגע ונזק.
במילים אחרות, הפונקציה ההישרדותית של ההיקשרות היא מתן הגנה וביטחון בקיום, ולאורה ההיקשרות עצמה מעניקה הרגשת ביטחון. לכן: 1) העדרה גורר בהכרח חרדה. 2) לא רק מצבי חירום (שינויים פתאומיים בסביבה עד לזרותה, התקפות מצד בעלי חיים, אנשים וילדים אחרים) אלא מצבים שמסכנים אותה (כפי שהם מוגדרים על-ידי חריגה מהטווח התקני - בגלל התנועה של האם לרגל תפקידיה בבית ומחוצה לו או של הילד לרגל משחקיו, וכולי) ובראשם מצבי פירוד ובודדות, הם מצבי איום קיומי (לא איום על סיפוק צרכים!), ומעוררים בהכרח חרדה ופעולות (חזקות ככל שהסכנה והחרדה מתחזקות) לשמירה על ההיקשרות. במילים אחרות, הם מגבירים את עוצמתה.
תופעות ההיקשרות, חרדותיה וחיזוקיה, תסכוליה ותוצאותיהן מוסברות, יאמר בולבי, בדרך מבוססת ביולוגית ופשוטה, על-ידי הפונקציה הביולוגית שלה ומושגי ההישרדות ותורת האבולוציה בלבד. הפונקציה הביולוגית של ההיקשרות כשיטה אינסטינקטואלית תובן, מנקודת מבט אבולוציונית, על רקע ההסתגלות לסביבה הטבעית והברירה הטבעית. בולבי ילמד עליה (בעקבות לורנס) מסקירת חומר אטולוגי ואנתרופולוגי. כדי שישרדו בסביבתם הטבעית חייבים קופים להישאר קרובים לאם, לחפשה בזמן סכנה ולהיצמד אל גופה כשהיא בורחת או סתם משוטטת. הוא הדין באדם. בשחר ההיסטוריה, גורס בולבי, חי האדם בערבות בקבוצות קטנות של נוודים - ציידים ומלקטים, וההיקשרות שימשה בסביבה מקורית זו להגנה בפני סכנות: קור, רעב, טביעה, ובייחוד התקפות של טורפים (1982, 40). מטעם זה נוצר על-ידי הברירה הטבעית הקוד הגנטי האחראי להיקשרות.
למרות שבולבי אומר שההיקשרות מתפקדת עד היום בדומה לתפקודה בסביבה הטבעית, כי התנאים היום עדיין דומים למקוריים, קשה לנו לראות את ההיקשרות כהגנה בפני טורפים, במקום לעמוד על הצד הרגשי של ההגנה והביטחון שהיא מקנה, בהתאם לטבעה הרגשי הכוללני. באותו הקשר נוסיף ונבקר: למרות שבולבי מציין את טבעה הבלתי תלוי (בפונקציות של שיטות אחרות כמו הרעב) של פונקצית ההיקשרות, הוא עדיין מסביר אותה נוכח חוסר האונים והישע של התינוק המחייב אותו להיות קשור לאדם שיקיימו, להבטיח באמצעים אלמנטריים את הקשר של אותו אדם ולהפעילו. כוח ההישרדות של ההיקשרות נשאר תלוי בסיפוק הצרכים המובטח על-ידי נוכחותה וקרבתה של האם, ומחזיר את בולבי למעשה לתפישה המשנית שתורתו דוחה.
עם זאת, בולבי מודע לעובדה שהתפקיד הראשוני של ההיקשרות (שלדעתו קשור בפונקציה הביולוגית הבלתי תלויה שלה כשיטה אינסטינקטואלית) מוחמץ ומשאיר בתורות אחרות כמו תורת הלמידה החברתית את האוניברסליות (לכל הסוגים) של קשר התינוק לאמו והכרחיותו בלתי מובנות.
ואמנם, לאור יתרונה (לעומת השיטות האחרות) בהדגשת ראשוניותו של הקשר לאם, אפשר לומר לזכותה של תורת בולבי לא רק שהיא מצליחה "לתרגם את העושר והמורכבות הפסיכואנליטית לשפה ומבנה בהירים, ברורים, עם אפשרויות רבות לבדיקה אמפירית" (ש. רובין , ד. כץ-דיכטרמן 1993) אלא שכוחה המסביר עצום. היא מסבירה בצורה הפשוטה, ולכן הטובה והיפה ביותר, את שאין בכוחה של תורת התלות הביהביוריסטית להסביר: את התגברות או לפחות עמידת ההיקשרות בפני התנהגויות מסכלות כמו חסך, דחייה ועונש. שכן כגורמים לחוסר ביטחון וחרדה, הם דוחפים לשקמם בהיקשרות המיועדת להבטיחם. בנוסף, תורת ההיקשרות נותנת הסבר יפה לחרדת הפירוד. ולבסוף, היא מסבירה היטב את התוצאות הקשות הנובעות מחסך אם.
לאור פונקציית ההישרדות האבולוציונית של ההיקשרות, כל חריגה בחלל ובזמן מעבר לגבולות המטרה (קירבה פיזית) הנסבלים מאיימת על ההישרדות, ובוודאי על ההיקשרות עצמה, ויוצרת חרדה. גבולות המרחק מדמות ההיקשרות קובעים את חרדת הפירוד, מטבעה כחרדת היקשרות - פחד שההיקשרות תאבד; כשהפירוד נמשך מעבר לגבולות זמן סבירים, הוא הופך לחסך והחרדה מגיעה לכלל דיכאון אנאקליטי; כשהפירוד הוא לתמיד - הרי שפירושו אובדן ומוות.
בסופו של דבר מאמץ בולבי את הגישה הפסיכואנליטית על האובדן והאבל. ספרו הגדול מקיף את ההיקשרות (כרך א'), תגובת הילד לפירוד (כרך ב') ואת התגובה לשכול - בייחוד של ילדים במות הורה ושל הורים במות ילד (כרך ג'). מתוך עבודתו על הפירוד בגילאי 1-3 צמחה עבודתו על האובדן והאבל, כשטראומת הפירוד וטראומת האבידה נתגלו לו כחופפות, ומבטאות אותה תופעה של אובדן אובייקט ואבל. הוא אינו רק מדבר בהקשר של האבל על "האובייקט האבוד" ועל "אובדן האובייקט" של הפסיכואנליזה, אלא משתמש בהם, לדבריו, כדי להשלים את ההסבר האטולוגי על חרדת הפירוד. הוא מציין (1960 a) שההיפותזה האטולוגית, כפי שהיא מסבירה את הפירוד מהאם, מתייחסת למושג האובייקט האבוד של פרויד ויכולה, מצדה, לפתח את תורתו על פחד אובדן האובייקט ועל תגובת האבל הדיכאונית שהוא גורר אחריו, בייחוד נוכח אובדן אובייקט ריאלי.
כך סוגר בולבי את המעגל וחוזר לנקודת המוצא שלו, לפסיכואנליזה הקלאסית ומושג האובייקט האבוד והאבל, ולתורת יחסי האובייקט כפי שהיא עוקבת אחרי התפתחותם מהאובייקט הראשון והראשוני של הילד. אם ההיקשרות מסמלת את תור הראשוניות של המחשבה ומושאיה, אין היא עולה בקנה אחד עם מעורבותו המוצהרת של הגורם הקוגניטיבי בתוכה. נוכל ליישב קושי תיאורטי זה בעזרת הבחנה בין היקשרות מלידה, הטבעתית (במחצית השנה הראשונה), שתאפיין את הקשר הקדם-מילולי, קדם-מושאי לאם, לבין תקופת היקשרות מושאית, שהמעבר אליה מתחיל עם הפחד מזרים ומפירוד, והיא הולכת ונעשית פחות ופחות תלותית ויותר ויותר רגשית בעטותה את הצביון שילווה את האדם כל חייו וייתן להם הרבה מטעמם ומשמעותם.